רחל מרטין היא אמא. לא רק שהיא אם לשבעה ילדים, שהיא סופרת, דוברת, בלוגרית, עו"ד נלהבת ועוד הרבה, הרבה, יותר. מה שמבדיל את קולה משאר הקולות באינטרנט הוא שהיא אומרת את האמת על אמהות. רחל לא ממתיקה את זה ,ואתם יודעים למה? כי היא השראה. היא אמתית, היא נועזת ואתם צריכים לקרוא את הוידוי שלה ולהבין על מה כולם מדברים.
אז בלי תוספות מיותרות, הנה הוידוי:
"אני כותבת את זה כשאני נמצאת במסדרון בראש גרם המדרגות בביתי, כי שני הבנים הקטנים שלי לא יישארו בחדר שלהם ולא ילכו לישון אלא אם אני אשב כאן ואגיד להם כל הזמן ללכת לישון ולהישאר במיטה - אני מתכוונת לזה, אין יותר מים ולא תוכלו לשחק באייפד אם תצאו מהמיטה. אני אומרת את זה שוב ושוב עד שהם נכנעים, נכנסים מתחת לשמיכה והולכים לישון.
זו האמת
ניסיתי משחקי שינה. מדבקות. פסקי זמן. את הכל ניסיתי. בשורה התחתונה, אני עובדת בחלק העליון של המדרגות במשך שעה בכל לילה ומתמרמרת כל פעם מחדש. בעצם אני כבר די רגילה לעשות מיילים, טוויטים, פייסבוק, ולכתוב כאשר אני עם הגב אל הדלת לחדר שלהם והעיניים שלי מסתכלות כל הזמן לחדר שלהם כדי לראות האם הם ישנים.
(הם לא ישנים עכשיו ... במקרה שתהיתם)."
"לפעמים הילדים שלי משחקים יותר מדי באייפד.
לפעמים אני מדלגת על מילים ואפילו על פסקאות בסיפורים לפני שינה.
אני לא מקפלת את כל הכביסה שלהם כי הם בכל מקרה מבלגנים אותה.
במקרים נדירים מגירת הגרביים מסודרת.
אני לא אוהבת לשטוף כלים.
ברגעים אלו בסלון שלי (שאני לא יכול לראות, כי אני יושבת בחלק העליון של המדרגות) יש כריות זרוקות על הרצפה, ניירות על הספה, אהיל מנורה עקום, הנעליים המפוזרות ליד הדלת, וכמה קופסות ריקות מחכות לצעצועים שיזרקו אותם חזרה פנימה.
לעומת זאת ,בפייסבוק שלי יש תמונות של הסלון מאורגן בצורה מושלמת.
אני אהבת בית קפה ולפעמים אני נוסעת לשם עם הילדים כשהם במושב האחורי ובדרך חזרה אני מעדיפה לנסוע בדרך הארוכה יותר הביתה.
אני חסרת סבלנות עם הילדים שלי.
ואני נורמלית.
הילדים שלי? ובכן, הם נורמליים. הם נורמליים כמו כל הילדים שרוצים כל דבר שהם רואים בכל מקום שהם נמצאים.
אימהות אינה מבוססות על שלמות. היא לא מבוססת על מזון ללא גלוטן (שחייב להיות בעולם שלי) או מקרוני מחיטה מלאה או תפוחים אורגניים או גרביים תואמות או לשמור על סובלנות מול הילדים או על סלון שמאורגן בצורה מושלמת כמו בתמונות בפייסבוק.
אימהות היא פשוט להיות אמתית.
אימהות אמתית היא לאבד את הסובלנות, לרצות להיכנע כל יום. אימהות מלאה באמהות שרוצות להישאר בבית ולא ללכת לעבודה, אימהות מלאה באמהות שרוצות ללכת לעבודה ולא להישאר בבית. אמהות מלאה באימהות שנמאס להן מאותה שגרה שחוזרת יום אחרי יום.
אמהות מלאה במלא אימהות אמתיות שלוקחות את הילדים שלהן למטע תפוחים, לגן חיות, לביתי קפה, למכולת, לרופא, לבית ספר וכל אלו אימהות נורמליות. אמהות מלאה באימהות שמרגישות שכל מה שהן עושות הוא כביסה שוב ושוב, ואם הן רואות בגדים נקיים בסל כביסה הן מאיימות למכור אותם (או שזו רק אני). אמהות מלאה באימהות שמחות, מאושרות, עצובות, המומות, ובואו נודה בזה באימהות אמתיות.
זה מספיק להיות אמא.
זה הווידוי שלי, זה לא שאני לא רוצה להיות אמא יותר טובה. אני מאמינה בלבי שאנו מתעוררות כל יום בתקווה שהיום הזה יהיה יותר טוב מקודמו. זו הסיבה שאני מנסה כל יום מחדש ואני נותנת לעצמי חסד. באמהות יש רגעים של סבלנות קיצונית, השתדלות קיצונית, ולמידה אמתית שאסור להשוות.
אימהות אינה מבוססות על סמנים חיצוניים של שלמות.
אמהות היא אקט של למידה. כל יום ויום. זה להיות בסדר עם עצמך שאת מעדיפה את הנוחות של אוכל מוכן מקופסה. את יודעת למה? זה בגלל שאת לא מסתמכת על מה שאימהות אחרות עושות! זה מבוסס עליך - זה מבוסס על איך שאת מכירה את המשפחה שלך ולהיות אמיצה ועם בטחון עצמי במה שאת עושה.
אימהות, והחיים למעשה, היא לעתים קרובות המסע הזה של התעוררות וגילוי עצמי.
זו האמת.
אז אני אומר לך, לך עכשיו, את האמא שתגלה את עצמה מחדש בכל שלב ושלב באמהות ואת בסדר גמור. את בסדר גמור אם הילדים שלך לא נשארים במיטה, את שונאת ללמד אותם לעשות קקי בסיר (מי בכלל אוהב את זה???), את בסדר אם הילדים שלך משתוללים בחנות ואת מתעצבנת. את בסדר כשאת גונבת את החלק האחרון של הגלידה לעצמך, רק בשבילך. רק תמשיכי לנסות, תמשיכי לעשות הכי טוב שאת יכולה ותמשיכי להגדיל את הביטחון עצמי שלך בלהיות אמא.
את יודעת מה הילדים שלך צריכים? בטח שאת יודעת, והם לא צריכים שלמות.
הם צריכים אותך.
את, הלא מושלמת באופן מושלם לילדים שלך, אמא.
זה הוידוי האימהי שלי להיום.
אה, כן, ואנחנו אוכלים נקניקיות, אפרסקים ומקרונים לארוחת צהריים."
מקור
כדי לקרוא עוד ממה שיש רחל לומר, ניתן לרכוש את הספר המעורר השראה שלה, מכתבי אמא היקרים.
שתפו את הפוסט הזה עם אחרים אם אתם מסכימים עם רחל.
אז בלי תוספות מיותרות, הנה הוידוי:
"אני כותבת את זה כשאני נמצאת במסדרון בראש גרם המדרגות בביתי, כי שני הבנים הקטנים שלי לא יישארו בחדר שלהם ולא ילכו לישון אלא אם אני אשב כאן ואגיד להם כל הזמן ללכת לישון ולהישאר במיטה - אני מתכוונת לזה, אין יותר מים ולא תוכלו לשחק באייפד אם תצאו מהמיטה. אני אומרת את זה שוב ושוב עד שהם נכנעים, נכנסים מתחת לשמיכה והולכים לישון.
זו האמת
ניסיתי משחקי שינה. מדבקות. פסקי זמן. את הכל ניסיתי. בשורה התחתונה, אני עובדת בחלק העליון של המדרגות במשך שעה בכל לילה ומתמרמרת כל פעם מחדש. בעצם אני כבר די רגילה לעשות מיילים, טוויטים, פייסבוק, ולכתוב כאשר אני עם הגב אל הדלת לחדר שלהם והעיניים שלי מסתכלות כל הזמן לחדר שלהם כדי לראות האם הם ישנים.
(הם לא ישנים עכשיו ... במקרה שתהיתם)."
החיים שלי לא כל כך מסודרים, זה גם קצת בגללי, קצת יותר מקצת בגלל, יש עליות ומורדות, ויש את הרגעים שאני יושבת בחלק העליון של המדרגות כי אני לא מצליחה לחשוב על משהו יותר טוב לעשות.
אני מכינה ארוחת צהריים מקופסאות להכנה מהירה.
אנחנו לא אוכלים פירות אורגניים.
אני קונה להם ממתקים בטעם פירות.
לפעמים אני מדלגת על מילים ואפילו על פסקאות בסיפורים לפני שינה.
אני לא מקפלת את כל הכביסה שלהם כי הם בכל מקרה מבלגנים אותה.
במקרים נדירים מגירת הגרביים מסודרת.
אני לא אוהבת לשטוף כלים.
ברגעים אלו בסלון שלי (שאני לא יכול לראות, כי אני יושבת בחלק העליון של המדרגות) יש כריות זרוקות על הרצפה, ניירות על הספה, אהיל מנורה עקום, הנעליים המפוזרות ליד הדלת, וכמה קופסות ריקות מחכות לצעצועים שיזרקו אותם חזרה פנימה.
לעומת זאת ,בפייסבוק שלי יש תמונות של הסלון מאורגן בצורה מושלמת.
אני אהבת בית קפה ולפעמים אני נוסעת לשם עם הילדים כשהם במושב האחורי ובדרך חזרה אני מעדיפה לנסוע בדרך הארוכה יותר הביתה.
אני חסרת סבלנות עם הילדים שלי.
ואני נורמלית.
הילדים שלי? ובכן, הם נורמליים. הם נורמליים כמו כל הילדים שרוצים כל דבר שהם רואים בכל מקום שהם נמצאים.
אימהות אינה מבוססות על שלמות. היא לא מבוססת על מזון ללא גלוטן (שחייב להיות בעולם שלי) או מקרוני מחיטה מלאה או תפוחים אורגניים או גרביים תואמות או לשמור על סובלנות מול הילדים או על סלון שמאורגן בצורה מושלמת כמו בתמונות בפייסבוק.
אימהות היא פשוט להיות אמתית.
אימהות אמתית היא לאבד את הסובלנות, לרצות להיכנע כל יום. אימהות מלאה באמהות שרוצות להישאר בבית ולא ללכת לעבודה, אימהות מלאה באמהות שרוצות ללכת לעבודה ולא להישאר בבית. אמהות מלאה באימהות שנמאס להן מאותה שגרה שחוזרת יום אחרי יום.
אמהות מלאה במלא אימהות אמתיות שלוקחות את הילדים שלהן למטע תפוחים, לגן חיות, לביתי קפה, למכולת, לרופא, לבית ספר וכל אלו אימהות נורמליות. אמהות מלאה באימהות שמרגישות שכל מה שהן עושות הוא כביסה שוב ושוב, ואם הן רואות בגדים נקיים בסל כביסה הן מאיימות למכור אותם (או שזו רק אני). אמהות מלאה באימהות שמחות, מאושרות, עצובות, המומות, ובואו נודה בזה באימהות אמתיות.
זה מספיק להיות אמא.
זה הווידוי שלי, זה לא שאני לא רוצה להיות אמא יותר טובה. אני מאמינה בלבי שאנו מתעוררות כל יום בתקווה שהיום הזה יהיה יותר טוב מקודמו. זו הסיבה שאני מנסה כל יום מחדש ואני נותנת לעצמי חסד. באמהות יש רגעים של סבלנות קיצונית, השתדלות קיצונית, ולמידה אמתית שאסור להשוות.
אימהות אינה מבוססות על סמנים חיצוניים של שלמות.
אמהות היא אקט של למידה. כל יום ויום. זה להיות בסדר עם עצמך שאת מעדיפה את הנוחות של אוכל מוכן מקופסה. את יודעת למה? זה בגלל שאת לא מסתמכת על מה שאימהות אחרות עושות! זה מבוסס עליך - זה מבוסס על איך שאת מכירה את המשפחה שלך ולהיות אמיצה ועם בטחון עצמי במה שאת עושה.
אימהות, והחיים למעשה, היא לעתים קרובות המסע הזה של התעוררות וגילוי עצמי.
זו האמת.
אז אני אומר לך, לך עכשיו, את האמא שתגלה את עצמה מחדש בכל שלב ושלב באמהות ואת בסדר גמור. את בסדר גמור אם הילדים שלך לא נשארים במיטה, את שונאת ללמד אותם לעשות קקי בסיר (מי בכלל אוהב את זה???), את בסדר אם הילדים שלך משתוללים בחנות ואת מתעצבנת. את בסדר כשאת גונבת את החלק האחרון של הגלידה לעצמך, רק בשבילך. רק תמשיכי לנסות, תמשיכי לעשות הכי טוב שאת יכולה ותמשיכי להגדיל את הביטחון עצמי שלך בלהיות אמא.
את יודעת מה הילדים שלך צריכים? בטח שאת יודעת, והם לא צריכים שלמות.
הם צריכים אותך.
את, הלא מושלמת באופן מושלם לילדים שלך, אמא.
זה הוידוי האימהי שלי להיום.
אה, כן, ואנחנו אוכלים נקניקיות, אפרסקים ומקרונים לארוחת צהריים."
מקור
כדי לקרוא עוד ממה שיש רחל לומר, ניתן לרכוש את הספר המעורר השראה שלה, מכתבי אמא היקרים.
שתפו את הפוסט הזה עם אחרים אם אתם מסכימים עם רחל.